<h1>תוספות רבינו אלחנן — ע"ז</h1>
<h2>דף יב:</h2>
[ע"ז ט' ע"ב] האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ניטפי חדא שתא וכו'. ופירש"י דבית שני קם ת"ך ובשנת ת"ך שאחר [שמיטה] חורבן, ולפי זה יש לחשוב ולמצוא שמיטה לשנת תתק"מ לפרט, כיצד, קע"ב דאחר חורבן עד ששלמו ד' אלפי', ומשם ואילך תתק"מ ועוד שנת ת"כ (דשפית) [דטפית] בהדי שנות (חרבו) [חורבן] והם אלף וקי"ג שקיל מכל מאה תרתי ותן עם הי"ג הרי ל"ה שנה יתירים על היובלות והיא שמיטה. ופירושו לא נהיר ואגב ריהטיה לא עיין בה, דכולה סוגיא דערכין (י"ב ע"ב) מוכחא דבשנת תכ"א חרב הבית כמו שאפרש והיא היתה מוצאי שביעית, ומה שפירש"י דפריך בערכין היאך יכול להיות שנת תכ"א מוצאי שביעית לר' יהודה הא בית שני קם ת"כ אייתי תמניא מתמניא יובלי ושים על הכ' היתירים הרי כ"ח והיא שנת השמיטה, וגם פי' דמשני התם הנך שית שנין [עד] דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב ונשאר מכ"ח כ"ב והכ"א שביעיות נמצא דבמוצאי שביעית חרב הבית, ליתא דהתם לא פריך הכי וגם לא פריך לר' יהודה כלל התם כי אם לרבנן דהכי פריך התם, מכדי בית שני כמה קם ת"כ פי' מלבד שנת החורבן ד' מאות תמניא יובלי פי' כרבנן ארבסרי תרי שבועי פשו להו שיתא פי' ואשתכח דבשנת תכ"א שהיא שנת החורבן היתה שביעית והיכי מצי למימר דמוצאי שביעית היתה, ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמישי' עולה לכאן ולכאן אייתי ח' מח' [יובלי] ונשים יובלי על עשרים הוו להו כ"ח אישתכח דבמוצאי שביעית חרב הבית, פי' דבשנת תכ"א חרב הבית, וכיון דבשנת ת"כ היא שנת כ"ח שמיטה הויא, [הויא] לה שנת תכ"א מוצאי שביעית, וזה מוכיח מה שפי' דבשנת תכ"א חרב הבית, ורב אשי משני התם כדי להעמידה כרבנן דהנך שית שנין [עד] דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב פי' והוו להו ד' מאה ח' יובלות וארביסר תרי שבועי ושנת תכ"א שאחריה דהיא מוצאי שביעית חרב הבית, וגם רבי' שלמה חזר בו מפי' זה לפי' רבי' שמואל בתוספותיו שפי' לפניו מע"ז בע"א ופי' דודאי בשנת תכ"א חרב הבית, וא"ת א"כ מה צריך כאן לומר ניטפי חדא שתא והלא שנת תכ"א היא תחילת שבוע (ומאן) [ומאז] נתחיל למנות ופי' דשנת תכ"א נמי מנינן לה בשני הבנין והואיל ורובא בביניינא עד ט' באב כדפי' רבי' שלמה גם לפי פי' שלו גבי שנת ת"כ לפי' תאחר השמיטה שנה אחת אחר שמיטה ובשעת תתקמ"א לפרט היתה שמיטה שרש"י הי' עושה שנת ת"כ תחילת שבוע והוא עושה שנת תכ"א תחילת שבוע ולפירושו אין ראוי לומר לשון שאומר העולם קע"ב לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים כיון שהוא מונה שנת תכ"א בשנות הבניין אלא כך ראוי לומר קע"א לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים ולכך הוצרך לומר התלמוד ניטפי חדא שתא על שנות החורבן כדפרישית, ולפי' זה קשה דבכל מקום לא מני בבית שני אלא ד' מאות ועשרים ומשם ואילך מתחיל למנות שנות החורבן כדקאמר מלכות הורדוס מאה ושלוש, ומכאן ואילך צא וחשוב אחר חורבן הבית ש"מ דמשנת ת"כ ואילך מנינן בשנות החורבן, וקאמר נמי אי טעי תנא לשייליה לספרא כמה כתוב וניטפי עלייהו עשרין שנין וכו', וזהו לפי אותו חשבון שירצה למנות שנים של חורבן מת"כ ואילך, ועוד דקאמר ר' חנינא בסמוך אחר ד' מאות שנה לחורבן הבית וכו', על כרחך מתחיל למנות משנת ת"כ ואילך דאי משנת תכ"א חשיב בבניין ובשנת תכ"ב מתחיל למנות ד' מאות שנה היכי קאמר בתר הכי דמתני' טפיא תלת שנין שהוא מונה אחר ד' אלפים ורל"א שנה לבריאת העולם וקע"א לאחר חרבן נשלמו ד' אלפים כיון שתחשוב שנת תכ"א בשנות הבנין צרף קע"א עם רל"א הרי הם ד' מאות (ותלת) [ותרתי] שנין, מלבד זה קשה לר"ת בין לפי' זה בין לפירש"י דקאמר תלמודא וסימנך כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ומתנח הסימנין על מה שאמרנו ושקול מכל מאה תרתי למה לי לאתנוחי סימנין אהא, הוה ליה לאתנוחי סימנין אניטפי חדא שתא כעין סימנין דכולה שמעת' והוה ליה למימר וסימנך [דברים כ"ד] נקי יהיה לביתו שנה אחת או פסוק אחר.
ונראה לר"ת כגר"ח האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע נבציר (חמש) [תרתין] שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי וכו' וסימנך כי שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים וסימנא מעליא הוא דמייתי זה שנתיים שעברו כבר לסימן לניבצר תרתין שנין ולניטפי חמש שנים מייתי ועוד חמש שנים, שהיו עתידות לבוא, ולהך גיר' לא מיירי מידי השתא בשנות החורבן אלא במלכות יוונים. וה"פ ניבציר (חמש) [תרתי] שנין או ניטפי חמש שנין מראש מלכות יוונים כי חשבון מלכות יוונים מתחיל שנת מ"א לבנין הבית כדקאמר בסמוך דשית שנין דמלכו בעולם לא חשיב ול"ד שנה שאמר לעיל שעמדה מלכות פרס בפני הבית הרי מ' שנה ובשנת מ"א מתחיל חשבון מלכות יוונים ובציר מיניה תרתין שנין ותתחיל למנות שנת מ"ג לפי שהיא תחילת שבוע או ניטפי חמש שנין ותתחיל למנות ל"ו לבנין שהיא תחלת שבוע, ולפי זה יהא כמו כן מכוון חשבון השמיטה כמו לפי' רבי שמואל שנת תתקמ"א לפרט כיצד מראש מלכות יוונים עד קע"ב לאחר חרבן יש ש"פ וקע"ב והוא תקנ"ב בציר מיניה תרתין שנין להתחיל חשבונך לתחילת שבוע ויהיה תק"ן צרף עם תתקמ"א שיש לנו אחר ד' אלפים הרי אלף ותצ"א וי"ד מאות הם ממש שביעיות, וכן צ"א שנה הם ממש שביעיות נמצאת השמיטה שנת תתקמ"א.
ור' מצא עוד גירס' אחר' בספרים שהשמיטה מצומצמת לשנת תתקמ"א כדפרי' לה, וגרסי' הכי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ליחשוב כולהו שני משנברא העולם וניטפי חדא שתא וניחשוב כללי ביובלי וכו' כיצד ד' אלפים ותתקמ"א הם מ"ט מאות ומ"א שנה והכל שביעיות, ואמנם לגירס' זו לא אמר ר' פפא כי אם סימנא בעלמא ולא הזכיר כלל מנין לנו שכך הוא אמת דמה ענין חשבון שמיטין להתחיל משנברא העולם.
ושוב מצא רבי' תם בסדר עולם דרבנ' כי שנת (דס"ד) [הס"ד] לבריאת העולם לפרטו הייתה שמיטה והיא שנת ד' אלפים וה' מאות וס"ד לבריאת עולם, ולחשבון זה תמצא השמיטה השנה הזאת שנת תתקמ"ב שאנו עומדים בה שהרי משנה שאחר (דס"ד) [הס"ד] שהיא תחילת שבוע עד תתקמ"ב יש שע"ח קח ש"ן ושקול מכל מאה תרתי וחדא מן הנ', ותן אילו ז' שנים עם כ"ח הנותרות הרי הם ל"ה והכל שביעיות. ונר' לו לר"ת שזאת השמיטה היא עיקר והיא מאוחרת שנה אחר של רבינו שמואל וכן אחר אותה שהיה רגיל גם הוא לחשוב לגר"ח כדפי' והטעם נר' לו משום דבניסן נברא העולם ומתשרי דבתריה מנינן לשמיטה. ולא הבין ר' מאי קאמר דמה לנו כאן לבריאת העולם והלא אין אנו מתחילין חשבון שמיטין מבריאת העולם כי אם מבית שני, וכשתתיישב בדבר נראה שכך רצה לומר דבית שני נעשה ביום תלתא לירח אדר כדכתיב (עזרא ו') ושציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר ולא התחיל חשבון השמיטין עד תשרי שאחריו א"כ לא חרב הבית במוצאי שביעית כי אם בשביעית דהא בצרת שתא קמייתא של בנין הבית מתחילת חשבון השמיטין שאעפ"י שלא הסרת כל שנה ראשונה לגמרי כי אם עד תשרי, מה בכך מ"מ בט' באב חרב הבית וזהו קודם תשרי נמצא דכיון שלא התחלת למנות כי אם לתשרי שלאחר הניסן הרי לא חרב הבית במוצאי שביעית, ואת"ל דמתחילין שנות הבית למנות מאדר ולניסן עלתה לו שנה אז היה קשה בלא פי' ר"ת דאין תחילת חשבון שמיטין בתחילת שנות הבית, ובזה י"ל דלא התחיל אלא מניסן וכשהגיע לתשרי עלתה לו שנה לשמיטין, ואו"ר כי הדבר צ"ע, וצ"ע בריש פ"ק דר"ה ובסדר עולם ובספר עזרא אימתי מתחילין למנות בין אם מתחילין למנות [מ]הבנין בין אם מתחילין אחר שית שנין דסליק עזרא וקדיש כדקאמר רב אשי בערכין (י"ב ע"ב).
ומה שפירשתי לעיל דמוכח בערכין דבשנת תכ"א חרב הבית אל תתמה מאי שנא דבבית שני מונה כאן ובפ"ק [דערכין] דעמד ד' מאות ועשרים ושנת תכ"א לא חשיב הואיל ולא נשלמה, ובבית ראשון מונה דעמד ד' מאות (ועשרי') [ועשר] שנה ואע"ג דשנת עשר גופא חרב הבית כדמוכח בערכין שם דקאמר י"ז יובלות מנו ישראל משעה שנכנסו לארץ עד שעה שיצאו ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו שא"כ בית חרב בתחלת יובל ואי א(ו)תה [מוצא] י"ד שנה אחר שהוכתה העיר דמוכח קרא שאז היה יובל פי' אלא אחר י"ד שנה דכיבוש וחילוק התחילו למנות יובלות ומשכו הי"ז יובלות עד י"ד שנה אחר חרבן, וקאמר התם דשנת חרבן בית ראשון מוצאי שביעית הייתה וא"כ שנת עשר חרב שהיא שנת ל"ו ליובל, וי"ד שנה אחר כך הייתה שנת חמישים, ומאי שנא דבבית שני לא חשיב שנת תכ"א בשנות הבניין, כי י"ל שכמו שהחשבון מכוון יותר אמר בשניהם בזה ת"י ובזה ת"כ. ועוד נ"ל טעמא דלא מנינו שנת תכ"א בבית שני משום דקרא דשבועים שבעים נחת' על עמך ועל עיר קדשך [דניאל ט'] הוא מכוון כך, משבעים שנה דגלות בבל עד סוף ת"כ דבנין יש שבועים שבעים, ותימה לי דבמס' נזיר בפ' ב"ש (ל"ב ע"ב) פריך ולא ידעי אימת חרוב הכתיב שבועים שבעים נחת' על עמך וגו', ומסיק ומי ידעי בהי יומא, ולמה הוצרך לתרץ כן דמשמע דפשיט להו בהי שתא הא מצי לאסתפוקי דשמא יחרב בשנת ת"כ גופא כמו שבית ראשון חרב בשנת ת"י ומניין להו כולהו בשני הבנין כדכתב [יחזקאל מ'] ארבע עשר' שנה אחר אשר הוכתה העיר, ואו"ר דשמא סברא יש לו לתלמוד שהיו יודעים מסתמא אם יחרב בשנה אחרונה דע' שבועים או בשנה שאחריה. ולי נראה דמסתמא אותם נזירים שעלו מן הגולה ומצאו שחרב הבית נדרו סמוך לחורבן שנדרו נזירות מועטת ל' יום, או יותר, בשנה אחרונה דהיינו שנת תכ"א וכבר שלמו שבועים שבעים מלבד אותה שנה וא"כ תו לא מצי לאסתפוקי אלא בהי יומא.
והר' שמע' תמה אההיא דמוכח הכא ובערכין שמתחילין למנות שמיטין מתחילת בית שני למ"ד (חולין ז' ע"א) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא א"כ מנו שמיטין כל ע' שנה דגלות בבל, ושנת ת"י דבית ראשון היתה תחילת שבוע כדפרי', נמצא דשנה שלפני תחילת הבנין בית שני היתה תחילת שבוע (דשנת) [ושנת] הבנין הייתה (שנה) [שניה] לשבוע, ובשלמ' למה שמפרש ר"ת דבבית שני מנו יובלות למסקנא דפרק בתרא דערכין (ל"ב ע"ב) אתי שפיר דהואיל ומשגלו שבט גד ושבט ראובן בטלו יובלות ועתה התחילו למנותם בטיל ליה חשבון שמיטין שעשו עד עתה מכאן ואילך שלפי היובלות יש לנו למנותן הואיל ונתחדש מבנין הבית ואילך חשבון יובלות, אבל לפירש"י שסובר דלא נהג יובל בבית שני למה שינו סדר חשבון השמיטין, וי"ל לפירש"י דסברא ליה כמ"ד לא קדשה לעתיד לבא וגם ר' יהודה דמוקי התם ברייתא כוותי' סבר לא קידשה כדפרי' נמי בריש גיטין גבי אשקלון, ור' יוסי דאיירי התם בערכין נמי לא קידשה ס"ל דהא אית ליה תרומה בזמן הזה דרבנן ואפי' לר' יוסי דסדר עולם דאמר קדושה שניה קידשה, ראשונה לא קידשה מיהא. ועוד מאן לימא לן שמנו שמיטין מן התורה בבבל שמא כיון שכולם לגמרי גלו מא"י והיה אז בטל דין שמיטת קרקע מא"י שמא לא מנו שמיטין, ומיהו אין צריך כל זה כי פיר"ת עיקר שמפרש שבבית שני נהגו יובלות, מ"ר.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מחרימין בהמה בזמן הזה. פירש"י דקסבר סתם חרמין לבדק הבית ואתי בהו לידי תקלה, ונראה לי דלמ"ד (נמי) סתם חרמים לכהנים [נמי] מיירי שפיר, ואפי' במפרש בהדיא לכהנים ניחא, דהא אמרינן בערכין (כ"ט ע"א) ובבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (ל"ב ע"ב) דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד בעלים הרי הם כהקדש לכל דבריהם ואתו בהם לידי תקלה. ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וכו'. והקשה רבי' יעקב דאמרי' בערכין (כ"ט ע"א) ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה [בפומבדיתא] אתא לקמי' דר' יהודא א"ל שקול ד' זוזא ושדי בנהרא ולשתרו לך. ותירץ ר"ת דהכא מיירי במטלטלין, והתם מיירי במקרקעי דלא שייך למיסרינהו איסורא דלעולם דכל שכן דאתי בהו לידי תקלה, וקשה קצת דקאמר התם בתר הכי על מילתא אחריתי הא במטלטלי והא במקרקעי, ופריך והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה, מדקאמר נמי משמע בתרוייהו הוה בין מקרקעי בין מטלטלין, וא"ר דכל שכן ניחא דמהיכא פשיט' ליה כל כך לתלמוד דבמקרקעי נמי הוה, אלא ודאי מדשרי ליה רב יהודה על ידי פדיון ש"מ דמקרקעי נמי הוה דאפילו הוה במטלטלי מ"מ במקרקעי נמי הוה, אבל אין לתרץ לפירש"י שפי' לעיל דמוקי הך דאין מחרימין כמ"ד סתם חרמין לבדק הבית וההיא דהתם מיירי כמ"ד סתם חרמים לכהנים, שאם כן לא היה לו לפדותם אלא ליתן לכהנים כדקאמר בתר הכי אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים.
[ע"ז י"ג ע"ב] מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. תימה לי כיון דמצריך הכא ים המלח א"כ לא סגי בשאר נהרות אם לא בשחיקה כדמוכח בפסחים בפרק כ"ש (כ"ח ע"א) גבי מפרר וזורה לרוח, וא"כ היכי קאמר בההיא דערכין (כ"ט ע"א) גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה אמאי קאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא, הוה ליה לאצרוכי לים המלח או שוחק ומטיל לים או לשאר נהרות, והכא מצריך ים המלח, וכן בעלמא (נזיר כ"ד ע"ב) גבי מעות הקדש כגון גבי מפריש מעות לנזירותו ומת יוליכם לים המלח, והתם קאמר שדי בנהרא, וכן בפ' הוציאו לו ביומא (נ"ה ע"ב) קאמר ונישקול ד' זוזי ושדי בנהרא ושאר לישתרו, גבי לא היו שופרות לקיני חובה, ושמא שקול ושחוק ושדא קאמר. ועוד תימה לי שעכשיו כשמחללים כרם רבעי רגילים ליטול זוז ולפדותו ולהשליכו לבור, ולמה לא יצטריך או ים המלח או שחיקה. ועוד תימה לי הכא מאי שנא דבמעות וכלי מתכות החמירו (לצורך) [להצריך] ים המלח, ופירות כסות וכלים אמרו ירקבו ולא חיישינן שמא יבא לידי תקלה קודם, והוה לן למימר ישרפו או יקברו כיון דבמעות וכלי מתכות לא סגי לן בשאר נהרות.
<h2>דף לב:</h2>
[ע"ז ט' ע"ב] האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ניטפי חדא שתא וכו'. ופירש"י דבית שני קם ת"ך ובשנת ת"ך שאחר [שמיטה] חורבן, ולפי זה יש לחשוב ולמצוא שמיטה לשנת תתק"מ לפרט, כיצד, קע"ב דאחר חורבן עד ששלמו ד' אלפי', ומשם ואילך תתק"מ ועוד שנת ת"כ (דשפית) [דטפית] בהדי שנות (חרבו) [חורבן] והם אלף וקי"ג שקיל מכל מאה תרתי ותן עם הי"ג הרי ל"ה שנה יתירים על היובלות והיא שמיטה. ופירושו לא נהיר ואגב ריהטיה לא עיין בה, דכולה סוגיא דערכין (י"ב ע"ב) מוכחא דבשנת תכ"א חרב הבית כמו שאפרש והיא היתה מוצאי שביעית, ומה שפירש"י דפריך בערכין היאך יכול להיות שנת תכ"א מוצאי שביעית לר' יהודה הא בית שני קם ת"כ אייתי תמניא מתמניא יובלי ושים על הכ' היתירים הרי כ"ח והיא שנת השמיטה, וגם פי' דמשני התם הנך שית שנין [עד] דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב ונשאר מכ"ח כ"ב והכ"א שביעיות נמצא דבמוצאי שביעית חרב הבית, ליתא דהתם לא פריך הכי וגם לא פריך לר' יהודה כלל התם כי אם לרבנן דהכי פריך התם, מכדי בית שני כמה קם ת"כ פי' מלבד שנת החורבן ד' מאות תמניא יובלי פי' כרבנן ארבסרי תרי שבועי פשו להו שיתא פי' ואשתכח דבשנת תכ"א שהיא שנת החורבן היתה שביעית והיכי מצי למימר דמוצאי שביעית היתה, ומשני הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמישי' עולה לכאן ולכאן אייתי ח' מח' [יובלי] ונשים יובלי על עשרים הוו להו כ"ח אישתכח דבמוצאי שביעית חרב הבית, פי' דבשנת תכ"א חרב הבית, וכיון דבשנת ת"כ היא שנת כ"ח שמיטה הויא, [הויא] לה שנת תכ"א מוצאי שביעית, וזה מוכיח מה שפי' דבשנת תכ"א חרב הבית, ורב אשי משני התם כדי להעמידה כרבנן דהנך שית שנין [עד] דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב פי' והוו להו ד' מאה ח' יובלות וארביסר תרי שבועי ושנת תכ"א שאחריה דהיא מוצאי שביעית חרב הבית, וגם רבי' שלמה חזר בו מפי' זה לפי' רבי' שמואל בתוספותיו שפי' לפניו מע"ז בע"א ופי' דודאי בשנת תכ"א חרב הבית, וא"ת א"כ מה צריך כאן לומר ניטפי חדא שתא והלא שנת תכ"א היא תחילת שבוע (ומאן) [ומאז] נתחיל למנות ופי' דשנת תכ"א נמי מנינן לה בשני הבנין והואיל ורובא בביניינא עד ט' באב כדפי' רבי' שלמה גם לפי פי' שלו גבי שנת ת"כ לפי' תאחר השמיטה שנה אחת אחר שמיטה ובשעת תתקמ"א לפרט היתה שמיטה שרש"י הי' עושה שנת ת"כ תחילת שבוע והוא עושה שנת תכ"א תחילת שבוע ולפירושו אין ראוי לומר לשון שאומר העולם קע"ב לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים כיון שהוא מונה שנת תכ"א בשנות הבניין אלא כך ראוי לומר קע"א לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים ולכך הוצרך לומר התלמוד ניטפי חדא שתא על שנות החורבן כדפרישית, ולפי' זה קשה דבכל מקום לא מני בבית שני אלא ד' מאות ועשרים ומשם ואילך מתחיל למנות שנות החורבן כדקאמר מלכות הורדוס מאה ושלוש, ומכאן ואילך צא וחשוב אחר חורבן הבית ש"מ דמשנת ת"כ ואילך מנינן בשנות החורבן, וקאמר נמי אי טעי תנא לשייליה לספרא כמה כתוב וניטפי עלייהו עשרין שנין וכו', וזהו לפי אותו חשבון שירצה למנות שנים של חורבן מת"כ ואילך, ועוד דקאמר ר' חנינא בסמוך אחר ד' מאות שנה לחורבן הבית וכו', על כרחך מתחיל למנות משנת ת"כ ואילך דאי משנת תכ"א חשיב בבניין ובשנת תכ"ב מתחיל למנות ד' מאות שנה היכי קאמר בתר הכי דמתני' טפיא תלת שנין שהוא מונה אחר ד' אלפים ורל"א שנה לבריאת העולם וקע"א לאחר חרבן נשלמו ד' אלפים כיון שתחשוב שנת תכ"א בשנות הבנין צרף קע"א עם רל"א הרי הם ד' מאות (ותלת) [ותרתי] שנין, מלבד זה קשה לר"ת בין לפי' זה בין לפירש"י דקאמר תלמודא וסימנך כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ומתנח הסימנין על מה שאמרנו ושקול מכל מאה תרתי למה לי לאתנוחי סימנין אהא, הוה ליה לאתנוחי סימנין אניטפי חדא שתא כעין סימנין דכולה שמעת' והוה ליה למימר וסימנך [דברים כ"ד] נקי יהיה לביתו שנה אחת או פסוק אחר.
ונראה לר"ת כגר"ח האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע נבציר (חמש) [תרתין] שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי וכו' וסימנך כי שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים וסימנא מעליא הוא דמייתי זה שנתיים שעברו כבר לסימן לניבצר תרתין שנין ולניטפי חמש שנים מייתי ועוד חמש שנים, שהיו עתידות לבוא, ולהך גיר' לא מיירי מידי השתא בשנות החורבן אלא במלכות יוונים. וה"פ ניבציר (חמש) [תרתי] שנין או ניטפי חמש שנין מראש מלכות יוונים כי חשבון מלכות יוונים מתחיל שנת מ"א לבנין הבית כדקאמר בסמוך דשית שנין דמלכו בעולם לא חשיב ול"ד שנה שאמר לעיל שעמדה מלכות פרס בפני הבית הרי מ' שנה ובשנת מ"א מתחיל חשבון מלכות יוונים ובציר מיניה תרתין שנין ותתחיל למנות שנת מ"ג לפי שהיא תחילת שבוע או ניטפי חמש שנין ותתחיל למנות ל"ו לבנין שהיא תחלת שבוע, ולפי זה יהא כמו כן מכוון חשבון השמיטה כמו לפי' רבי שמואל שנת תתקמ"א לפרט כיצד מראש מלכות יוונים עד קע"ב לאחר חרבן יש ש"פ וקע"ב והוא תקנ"ב בציר מיניה תרתין שנין להתחיל חשבונך לתחילת שבוע ויהיה תק"ן צרף עם תתקמ"א שיש לנו אחר ד' אלפים הרי אלף ותצ"א וי"ד מאות הם ממש שביעיות, וכן צ"א שנה הם ממש שביעיות נמצאת השמיטה שנת תתקמ"א.
ור' מצא עוד גירס' אחר' בספרים שהשמיטה מצומצמת לשנת תתקמ"א כדפרי' לה, וגרסי' הכי האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ליחשוב כולהו שני משנברא העולם וניטפי חדא שתא וניחשוב כללי ביובלי וכו' כיצד ד' אלפים ותתקמ"א הם מ"ט מאות ומ"א שנה והכל שביעיות, ואמנם לגירס' זו לא אמר ר' פפא כי אם סימנא בעלמא ולא הזכיר כלל מנין לנו שכך הוא אמת דמה ענין חשבון שמיטין להתחיל משנברא העולם.
ושוב מצא רבי' תם בסדר עולם דרבנ' כי שנת (דס"ד) [הס"ד] לבריאת העולם לפרטו הייתה שמיטה והיא שנת ד' אלפים וה' מאות וס"ד לבריאת עולם, ולחשבון זה תמצא השמיטה השנה הזאת שנת תתקמ"ב שאנו עומדים בה שהרי משנה שאחר (דס"ד) [הס"ד] שהיא תחילת שבוע עד תתקמ"ב יש שע"ח קח ש"ן ושקול מכל מאה תרתי וחדא מן הנ', ותן אילו ז' שנים עם כ"ח הנותרות הרי הם ל"ה והכל שביעיות. ונר' לו לר"ת שזאת השמיטה היא עיקר והיא מאוחרת שנה אחר של רבינו שמואל וכן אחר אותה שהיה רגיל גם הוא לחשוב לגר"ח כדפי' והטעם נר' לו משום דבניסן נברא העולם ומתשרי דבתריה מנינן לשמיטה. ולא הבין ר' מאי קאמר דמה לנו כאן לבריאת העולם והלא אין אנו מתחילין חשבון שמיטין מבריאת העולם כי אם מבית שני, וכשתתיישב בדבר נראה שכך רצה לומר דבית שני נעשה ביום תלתא לירח אדר כדכתיב (עזרא ו') ושציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר ולא התחיל חשבון השמיטין עד תשרי שאחריו א"כ לא חרב הבית במוצאי שביעית כי אם בשביעית דהא בצרת שתא קמייתא של בנין הבית מתחילת חשבון השמיטין שאעפ"י שלא הסרת כל שנה ראשונה לגמרי כי אם עד תשרי, מה בכך מ"מ בט' באב חרב הבית וזהו קודם תשרי נמצא דכיון שלא התחלת למנות כי אם לתשרי שלאחר הניסן הרי לא חרב הבית במוצאי שביעית, ואת"ל דמתחילין שנות הבית למנות מאדר ולניסן עלתה לו שנה אז היה קשה בלא פי' ר"ת דאין תחילת חשבון שמיטין בתחילת שנות הבית, ובזה י"ל דלא התחיל אלא מניסן וכשהגיע לתשרי עלתה לו שנה לשמיטין, ואו"ר כי הדבר צ"ע, וצ"ע בריש פ"ק דר"ה ובסדר עולם ובספר עזרא אימתי מתחילין למנות בין אם מתחילין למנות [מ]הבנין בין אם מתחילין אחר שית שנין דסליק עזרא וקדיש כדקאמר רב אשי בערכין (י"ב ע"ב).
ומה שפירשתי לעיל דמוכח בערכין דבשנת תכ"א חרב הבית אל תתמה מאי שנא דבבית שני מונה כאן ובפ"ק [דערכין] דעמד ד' מאות ועשרים ושנת תכ"א לא חשיב הואיל ולא נשלמה, ובבית ראשון מונה דעמד ד' מאות (ועשרי') [ועשר] שנה ואע"ג דשנת עשר גופא חרב הבית כדמוכח בערכין שם דקאמר י"ז יובלות מנו ישראל משעה שנכנסו לארץ עד שעה שיצאו ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו שא"כ בית חרב בתחלת יובל ואי א(ו)תה [מוצא] י"ד שנה אחר שהוכתה העיר דמוכח קרא שאז היה יובל פי' אלא אחר י"ד שנה דכיבוש וחילוק התחילו למנות יובלות ומשכו הי"ז יובלות עד י"ד שנה אחר חרבן, וקאמר התם דשנת חרבן בית ראשון מוצאי שביעית הייתה וא"כ שנת עשר חרב שהיא שנת ל"ו ליובל, וי"ד שנה אחר כך הייתה שנת חמישים, ומאי שנא דבבית שני לא חשיב שנת תכ"א בשנות הבניין, כי י"ל שכמו שהחשבון מכוון יותר אמר בשניהם בזה ת"י ובזה ת"כ. ועוד נ"ל טעמא דלא מנינו שנת תכ"א בבית שני משום דקרא דשבועים שבעים נחת' על עמך ועל עיר קדשך [דניאל ט'] הוא מכוון כך, משבעים שנה דגלות בבל עד סוף ת"כ דבנין יש שבועים שבעים, ותימה לי דבמס' נזיר בפ' ב"ש (ל"ב ע"ב) פריך ולא ידעי אימת חרוב הכתיב שבועים שבעים נחת' על עמך וגו', ומסיק ומי ידעי בהי יומא, ולמה הוצרך לתרץ כן דמשמע דפשיט להו בהי שתא הא מצי לאסתפוקי דשמא יחרב בשנת ת"כ גופא כמו שבית ראשון חרב בשנת ת"י ומניין להו כולהו בשני הבנין כדכתב [יחזקאל מ'] ארבע עשר' שנה אחר אשר הוכתה העיר, ואו"ר דשמא סברא יש לו לתלמוד שהיו יודעים מסתמא אם יחרב בשנה אחרונה דע' שבועים או בשנה שאחריה. ולי נראה דמסתמא אותם נזירים שעלו מן הגולה ומצאו שחרב הבית נדרו סמוך לחורבן שנדרו נזירות מועטת ל' יום, או יותר, בשנה אחרונה דהיינו שנת תכ"א וכבר שלמו שבועים שבעים מלבד אותה שנה וא"כ תו לא מצי לאסתפוקי אלא בהי יומא.
והר' שמע' תמה אההיא דמוכח הכא ובערכין שמתחילין למנות שמיטין מתחילת בית שני למ"ד (חולין ז' ע"א) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא א"כ מנו שמיטין כל ע' שנה דגלות בבל, ושנת ת"י דבית ראשון היתה תחילת שבוע כדפרי', נמצא דשנה שלפני תחילת הבנין בית שני היתה תחילת שבוע (דשנת) [ושנת] הבנין הייתה (שנה) [שניה] לשבוע, ובשלמ' למה שמפרש ר"ת דבבית שני מנו יובלות למסקנא דפרק בתרא דערכין (ל"ב ע"ב) אתי שפיר דהואיל ומשגלו שבט גד ושבט ראובן בטלו יובלות ועתה התחילו למנותם בטיל ליה חשבון שמיטין שעשו עד עתה מכאן ואילך שלפי היובלות יש לנו למנותן הואיל ונתחדש מבנין הבית ואילך חשבון יובלות, אבל לפירש"י שסובר דלא נהג יובל בבית שני למה שינו סדר חשבון השמיטין, וי"ל לפירש"י דסברא ליה כמ"ד לא קדשה לעתיד לבא וגם ר' יהודה דמוקי התם ברייתא כוותי' סבר לא קידשה כדפרי' נמי בריש גיטין גבי אשקלון, ור' יוסי דאיירי התם בערכין נמי לא קידשה ס"ל דהא אית ליה תרומה בזמן הזה דרבנן ואפי' לר' יוסי דסדר עולם דאמר קדושה שניה קידשה, ראשונה לא קידשה מיהא. ועוד מאן לימא לן שמנו שמיטין מן התורה בבבל שמא כיון שכולם לגמרי גלו מא"י והיה אז בטל דין שמיטת קרקע מא"י שמא לא מנו שמיטין, ומיהו אין צריך כל זה כי פיר"ת עיקר שמפרש שבבית שני נהגו יובלות, מ"ר.
